ארבע לפנות בוקר. לא נרדמת.

החמש עשרה מַּכֶּה בי ומַכֵּה- לא נתפס לחלוטין.

 

איך יכול להיות שכבר עברו חמש עשרה שנה? לפעמים אני הרי צריכה רק לעצום את העיניים ואני שוב שם על הדשא בבית של אברשקה ושורי כשברקע אנשי קצין העיר עוד ממשיכים לתת פרטים.

 

איך יכול להיות שעברו חמש עשרה שנה כשאני עדיין לפעמים בדרך חזרה מהמכולת של זוהר, רואה לנגד עיני את הקומנדקר עומד מול הבית של ההורים שלך ואת אבא שלך אומר קדיש.

 

איך יכול להיות שעברו חמש עשרה שנה כשאמא שלך מהדהדת לי בראש וספק מבטיחה ספק מוֹרָה לי שיהיו לי ילדים והם יהיו הנכדים שלה.

 

איך יכול להיות שעברו חמש עשרה שנה כשעדיין בכל ערב פסח תהום נפרסת מולי והחלל בלב עצום כל כך כאילו לא עברו חמש עשרה שנה.

 

ועברו חמש עשרה שנה. הבנות של אלי ושלי קראו להורים שלך, גם אם לזמן קצר-סבא וסבתא.

 

ובדרך חזרה מזוהר, ליד הבית של ההורים שלך ערן וסיון מגדלים את נבו ואפקי. ועל הדשא של שורי ואברשקה ליאת התארסה.

 

והזמן מתעתע. לפעמים התחושה היא שעברו כבר חיים שלמים ולפעמים שעבר רק רגע.

 

ביום רביעי שעבר, ישבתי לארוחת צהרים רשמית במסגרת פרוייקט שאני מאוד אוהבת בעבודה שלי. זה פרוייקט שמחבר אותי גם קצת אלייך, כי הוא כך כל ישראלי וכל כך חקלאי. אני מוצאת את עצמי מלטפת שיבולי חיטה וחוזרת עם נעליים מלאות בוץ מהשדה. קצת כמוך. אנחנו מנסים למצוא את החיטים המסורתיות של ארץ ישראל ובארוחת הצהרים נפגשתי עם שני פלסטינים שאוספים גם הם חיטה. שאלתי אותם מאיפה הם. הם מג'נין.

בוקס בבטן וכל האויר שהיה לי בריאות התרוקן ברגע.

לפעמים בתוך הנהר הגועש של החיים, כשהכל מסביב כבר שוב מוכר וידוע והנשימה סדירה, לפעמים ככה פתאום באמצע החיים- מגיע הבוקס בבטן שמזכיר לי גם אחרי חמש עשרה שנה שקצוות העצבים שלי עדיין חשופים.

 

והקצוות הרגישים הללו, יצרו במהלך חמש עשרה השנים האחרונות מארג חיים פלאי ומיוחד. כזה ששזור בעבר בהווה ובעתיד. כזה שזוכר אותך והיותך ומחבר את הזכרונות עם תנועת החיים קדימה. אלו הם חיים של עשיה, של טוב, של משפחה. וכבכל שנה, אני אומרת גם הפעם- נמשיך בדרך הזו כפי שהבטחנו, כפי שבוודאי רצית.