פסח תשע"ה. שביעי של פסח. יורד גשם. הרבה גשם יורד.

 

ואנשים מגלגלים עיניים ואמרים שהם לא זוכרים פסח כזה שירד בו כל כך הרבה גשם.

 

ואני זוכרת. את הפסח ההוא שירד בו כל כך הרבה גשם.

 

זוכרת את ערב החג, יוצאים לטייל יד ביד אחרי הארוחה, פוגשים את אבי וטניה. הגשם טפטף קלות אבל היה קר. זוכרת איך היה קר.

 

זוכרת אותך, בחול המועד, קפצתי לבקר באלייקים בהחלטה של רגע. אתה יודע שעוד מעט תעשו את הדרך הרגלית הארוכה ומבקש שרק לא ירד גשם.

 

ובשביעי של פסח הגשם יורד, ואתו הבוץ והטיפוס המתמשך והקשה. זוכרת את הגשם היורד ויורד ואיתו יורדת עלי המועקה הקשה.  ישבתי בבית הורי, הרבה אורחים הגיעו לחגוג את ערב חג שני של פסח. ואני מסתכלת על הגשם ולא מצליחה לשבת בשולחן החגיגי. חסרת מנוחה.

 

שבוע לאחר מכן, כבר לא ירד גשם. אבל היה לי כל כך קר שלא הסכמתי להוריד את המעיל. השמש כבר יצאה, האביב נזכר שפסח בא ואת הקריעה קרעו לי מבעד למעיל. כל כך קר היה לי.

 

פסח שלפני שלוש עשרה שנה חרות לי בתחושות של טיפות המים, רחש הגשם והקור.

 

אני שרה עם הבנות כבר חודש- איך יודעים שבא אביב? מסתכלים סביב סביב. ורואה את האביב, ואוהבת את האביב ונהנית מהאביב. ואז בא לו שביעי של פסח וטורף את הקלפים. ואז בין אם אני רוצה ובין אם לא, האביב מתנקז לקור מקפיא עצמות ומרעיד שיניים.

 

והשנה, הגשם שיורד כשאנחנו כבר מתפללים על הטל, מזכיר את השנה ההיא עם הפסח שהחל בטיול בגשם של זוג צעיר והסתיים בטיול בגשם של 3000 חיילים שנכנסו לג'נין. פסח שהתחיל עם תקווה בלב ונגמר עם כאב לב גדול.

 

והשנה, הקולות, הברקים והגשם הניתך שיוצרים את החיבור לקולות והברקים של אז, מזכירים לי שלעצב המתנקז יש שם וקול ותחושה. וכבכל שנה, גם השנה הוא מתחיל לפעפע בשביעי של פסח והולך ודועך עם צאת יום הזכרון. עד לשנה הבאה.