להאלם דום ולאבד את היכולת לדבר ולהגיב, אינה תופעה שקוראת לי הרבה.

לרוב יש לי מה להגיד, על כל דבר ועניין ותופעה ותקרית.

 

אבל כשאני שומעת בארוחת הערב, עת אנחנו מסבים כולם סביב לשולחן את הצעירה בבנותיי, זו שעדיין לומדת מילים חדשות ומשננת אותן כדי לזכור- ממלמלת לה "שמואל דן" כי זו מילה קשה עבורה, אני נאלמת דום.

 

וכאשר בתי הכורה פונה אלי סתם ביום צהרים רגיל לפני מספר ימים ושואלת אותי אם שמואל דן נהרג ביום השואה, אני נאלמת דום. היא דווקא יודעת להסביר שבספר על הדוד כיף חיים כתוב שהוא נהרג בכ"ז בניסן והמורה בדיוק היום סיפרה להם שזהו התאריך של יום השואה, היא עשתה את ההקשר לבד. ואני נאלמת דום גם אל מול ההקשר.

 

גם בכל פעם שאחד הילדים במושב אומר בטבעיות שהוא הולך ל"שמואל דן" ובעצם מתכוון שהוא הולך לסניף, או לפעילות בהיכל שמואל דן, אני לרגע נאלמת דום.

 

ואני שמחה.

אני שמחה שבבית שלי, שמואל דן היא מילה שגורה שהקטנה יכולה לשנן לגמרי בעצמה סתם ביום של חולין. ואני שמחה שנועם דנה, שקרויה על שם שמואל דן, כבר מכירה את הסיפור שלו כל כך טוב, שתאריך נפילתו צרוב על לוח ליבה. ואני שמחה שהחזון של חוה ונח שכל ילד וילדה במושב, גם אם מעולם לא הכירו אותו באמת, יכירו את שמואל דן-התממש. ואני נאלמת דום בכל פעם מחדש.

 

כבר שתים עשרה שנים.

 

במהלך השנים, עשיתי בעצמי כל שיכולתי בכדי שהאיש הזה, ישאר. ישאר בתודעה, ישאר בשיח, ישאר בהוויה. הספר לילדים היה מכוון לדינה ויעקב עד שהבנתי שהם לא צריכים את הספר כדי לזכור אותו, והוא הפך לתזכורת להרבה ילדים וילדות במושב ומיחוצה לו. השיחות שהעברתי פעמים רבות כל כך מול בני נוער ומבוגרים על מי שהיה ועל מה שאיבדנו. האתר באוטוסטרדת המידע הוירטואלי הבלתי נגמר שהופך את שמואל דן לזמין לכל העולם, כל אלה ועוד רבים שעשו אחרים ואהובים סביבי, נותנים למילה הנצחה את המקום הראוי לה בעולם הנצח.

 

ואני יודעת שלא רק אלה שכבר היום ממלמלים מילים וקוראים אותם ומקשיבים להם קשב של הבנה, יכירו אותו. אני בטוחה שנבו, ישב גם הוא יום אחד לארוחת ערב וימלמל לעצמו את השם הארוך הזה "שמואל דן" וערן וסיון יחליפו מבטים מעל ראשו. וזה יקרה לכל אחד ואחת מהאחיינים שלי- של שמואל דן, שהילדים שלהם, הדור הבא שלא הכיר –יכיר וידע ויחיה אותו ואת הוויתו ובעיקר את זה שאיננו עוד. וילדים רבים יחזרו עם הספר הדוד כיף חיים הביתה, בתיקית הספרים לכבוד שבת, ויתעקשו להבין למה הוא לא שב ולמה אמא רק יושבת ובוכה. וילדי המושב יסתכלו על דלת חדר ההנצחה הנעולה בתוך הסניף שלהם, וידעו שכאן בתוך קודש הקודשים, מסופר על האיש הגיבור והאמיץ והחזק שהחליט מִדעת לוותר על הכל וללכת עד הסוף עם האמת שלו.

 

ועדיין בכל פעם מחדש, אני נאלמת דום.

 

ברשותכם, הייתי רוצה לסיים את דברי בשיר של נתן יונתן, שמבטא את האזכרה שהתחילה היום מסורת חדשה אצלנו של אזכרות מסוג אחר. אזכרה של בן ושל אב שאהב את בנו אהבה עד עפר.

 

אִישׁ מַבִּיט בִּבְנוֹ / נתן יונתן

 

אִישׁ מַבִּיט בִּבְנוֹ

וְרוֹאֶה בְּעֵינוֹ אֶת מָה שֶׁהָיָה

וּמָה שֶׁהִנּוֹ וּמָה שֶׁיִּהְיֶה כְּשֶׁהוּא

עַצְמוֹ כְּבָר אֵינוֹ

וְכָל הַמַּרְאֵה הַזֶּה אֵיךְ כָּבָה

כְּמוֹ בְּמַכַּת-רַעַם

וּמִי יָמֹד אֶת יְגוֹנוֹ

אִם הוּא כְּשֹׁרֶשׁ עֵץ

אוֹ הוּא כַּאֲמִירוֹ

וְהַזִּכָּרוֹן יְעִירוֹ אֶל חֶלְקַת-יַעַר

אֲשֶׁר הוּא וְהַנַּעַר חָצוּ

בְּסִבְכֵי-אֳרָנֶיהָ

אוֹ אֶל אוֹתָהּ פְּאַת-שָׂדֶה שְׁכוּחָה

שֶׁהֵם הָיוּ אַחֲרוֹנֶיהָ

לְעֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה

בֶּאֱסֹף הַשֶּׁמֶשׁ מִן הָאֲדָמָה

שְׁאֵרִית קַרְנֶיהָ

וְאֵין צוֹעֵק וְאֵין עוֹנֶה

חֲרִישִׁית תֵּאָסֵף חֶלְקַת-הַשָּׂדֶה

אֶל יְגוֹנֶיהָ

וְרַק אָב וּבְנוֹ הוֹלְכִים

שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו

וְלֹא אֵשׁ וְלֹא עֵצִים

וְלֹא שֶׂה וְלֹא שׁוֹפָר

וְלֹא הָיְתָה עוֹד כָּאַהֲבָה הַהִיא

עַד עָפָר.