וכבר שבע שנים.

ואפשר להגיד שהזמן שאז עמד לו מלכת כבר מתקתק שוב בנהר הגועש של החיים. והחיים שהשתנו מבלי הכר, כבר קיבלו צורה מוכרת משל עצמם. ואותו כאב טורדני בעומק הלב שלא נתן מנוחה לא יום ולא לילה הפך לחלק מהנשימה הסדירה ושוב אינו גורם לי לאבד נשימה תכופות כל כך. רק לפעמים.

והחיים שלי, הם יודעי כאב ויודעי שמחה, הם מלאים בחוסר ובאהבה, חיים של אובדן ושל מציאת השלם. חיים שממשיכים וזורמים ביום ששלך נעצרו.

כי ביום שנעצרו לך החיים דני, אז לפני שבע שנים, נולדתי אני מחדש. אישה אחרת. אני כבר לא אני של אז של פעם של לפני. אותו יום לפני שבע שנים עיצב אותי להיות כמו שלא יכולתי אי פעם להיות. נולדתי נחושה יותר. נולדתי אמיצה יותר. נולדתי עם כח חיות שעזר לי לטפס במעלה ההר הגבוה שנפרס לפני אז לפני שבע שנים.

ומאז אני בריצה.

אחרי החיים ואחרי הגשמתם. אחרי השאיפה האדירה שנתבעה בי למצות עד תום –הכל.

ואני ממלאה צוואות וחייה על פי ומשתדלת לעשות הכל הכי טוב כמו שאז לפני שבע שנים הבטחתי ובעיקר אני רצה לחיות.

ופעם בשנה הרגליים שלי נעצרות לחלוטין. פעם בשנה אני מרשה לעצמי להרגיש שוב את הכאב. לתת לידיעה שאתה היית ואינך עוד להשתלט. להרשות לעצמי להכיל אותך שוב אפילו שזה כואב כל כך. עדיין.

וכשאני כאן מולך אתה איתי ואני איתך.

כפי שכתבה דליה יאירי:

בשקט הזה הכואב

ובדום הזה הנוקב

אתה איתי ואני  איתך

רק איתך

ועיני דומעות