לפני שבועיים, שמעתי את עצמי מהדהדת בחדר ההנצחה שבהיכל שמואל דן.

המצגת הופעלה ואני הבטחתי שם, להיות ראויה להיקרא אישתך. הבטחתי שם לחפש את השליחות שלי בעיקבותיך. שמעתי את עצמי מאמינה בכל הלב בשליחות המוגבלת שלך.

מההלוויה דרך האזכרות- נקודות הציון שלי כשאני עומדת מול הקבר, האלמנה שלך, מספידה ומנחמת-בעיקר את עצמי.

שלוש שנים הייתי צריכה כדי לאזור את הכח, שאתה נתת לי מכל הלב כדי להרים את הראש ולצעוד קדימה.

חודש לפני המילואים של ג`נין היתה לנו שיחה. היה לילה, כבר שכבנו במיטה ממש נירדמים, ואני שאלתי. מאיפה לילדה בת 24 יש שאלות כאלה בראש? שאלתי מה יקרה אם מישהו מאיתנו ימות. אתה הבטחת לי "לך לא יקרה כלום". אבל תבטיחי לי, ביקשתָּ, שאם יקרה לי משהו, אל תשארי לבד- תתחתני.

לא הבטחתי כלום.

איך אפשר להבטיח דבר כזה? אי אפשר להבטיח אבל אפשר לקיים. והרבה בזכות אחרים.

כדי לזהות את הבדידות, הייתי צריכה את השאלות של דינה ויעקב- לא עצוב לך לישון בלילה לבד?

כדי לזהות את הכאב, הייתי צריכה לראות את העיניים הדומעות של אחרים כשאני סיפרתי פעם אחר פעם בלי להישבר את הסיפור שלי בבתי ספר, בתנועות נוער או מול מבוגרים.

כדי להבין שאני רוצה ילדים ומשפחה משל עצמי, הייתי צריכה את חוה שתבטיח לי שהילדים שלי יהיו גם הנכדים שלה.

וזה לקח לי שלוש שנים לזהות את הכל ולהכיר בעובדה שאני חיה, ובודדה וכואבת.

כי כשיש משפחה כזאת תומכת ומקיפה בחום ואהבה, שלא נותנת לרגע להיות עם הלבד והכואב והבודד, קשה היה לי לזהות את זה בעצמי.

אבל הם ראו. חוה ונח, יעל וזבולון שורי ואברשק`ה, ההורים שלי האחים שלי והגיסים שלי- הם ראו.

הם זיהו את הלבד של הילדה שהתבגרה בן לילה ולא נחו ולא שקטו עד שמצאתי את האומץ הדרוש לעשות את הצעדים הראשונים בבניה המחודשת שלי.

זה לא היה קל. בלי התמיכה הזאת, ההכרה, הידיעה שיש לי גב מאחורי לכל צעד שאותו אצעד- לא הייתי מגיעה. אבל הגעתי.

היום, עומדת לידי כרגיל יעל, שורי איתי בשורה וגם אמא שלי וחוה. אבל גם אלי כאן. ואני לא לבד, כמו שלא הבטחתי לך דני-אבל כמו שאתה שרצית.

לא זכיתי שתהיה בעלי לזמן רב אבל זכיתי במשפחה שלך לכל החיים.

המשפחה שלנו קצת מוזרה. אני לא יודעת איך להגדיר אותה.

אני רק יודעת, שהמושג אבא ואמא אצלי הורחב ושאחים זה לא רק מי שגדלתי איתם מגיל אפס.