ר' חייא ור' שמעון בן חלפתא היו מהלכין בבקעת ארבל וראו איילת השחר שבקעה אורה. אמר לו ר' חייא רבה לר' שמעון בר חלפתא- כך תהיה גאולתן של ישראל- בתחילה היא באה קמעה קמעה ואחר כך היא מנצנצת ובאה ואחר כך פרה ורבה ואחר כך מרטבת והולכת. כך בתחילה- "בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך" ואחר כך "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות" ואח"כ "ליהודים היתה אורה ושמחה" (מדרש רבה אסתר ). הרב מרדכי ברויאר, מלמד אותנו שאותה גאולת ישראל בימי מרדכי ואסתר היתה גאולה של מסירות נפש. הקב"ה הכין את כל הדרוש לגאול את עמ"י באותו הדור, אך המפתח לגאולה היה נתון בידיה של אסתר. היה עליה להחליט שלא כפי נטיתה הטיבעית, להסתכן ולבוא לעמוד בפני המלך אף כי לא נקראה אליו זה שלושים יום. היה עליה לבחור בין טוב לרע, בין הרצון הטיבעי לחיות לבין החובה המוסרית להציל.אותה גאולה הבוקעת קמעה קמעה, יכולה להגיע רק ע"י מסירות נפש של אדם מישראל ולא בכדי אומר מרדכי לאסתר "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". בבחירה הזו בין הדחף הטיבעי לבין החובה המוסרית, מתגלה האדם שנברא בצלם אלוקים הנדרש להתגבר על ייצרו ולהידמות ליוצרו. דני, ושנים עשר מטובי חבריו, ידעו והצליחו ברגע האמת, ברגע בו נדרשו לגאולה- להתייצב כאיש אחד במסירות נפש גדולה ובאהבת ישראל. הם הבינו כנראה, באותה הבנה רגעית של שלוחי מצווה, כי "לעת הזאת הגיעו למלכות" כי לעת הזאת נקראו לבוא לעולם כי בהם המוסריות להציל. וגאולת ישראל, מנצנצת ובאה קמעה קמעה, ואיילת השחר כבר בא אורה- כי איך יתכן ולא בא אורה כשרסיסים של אור ודם ניתזים יום יום על אדמתה של מדינת ישראל. ולי, אומר דני היום "מי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות" .אני, העזר כנגדו, לי נשארה צוואתו הרוחנית ללכת בדרכיו, דרך האמת הפנימית, דרך היושר, דרך הצדק. הדרך בה בחר ללכת מיום בו היה בר דעת עד יום בו הדעת קיפחה את נפשה. בי תיבער כל חיי הקריאה הגדולה להנחיל לדורות הבאים את המסירות והמוסריות את השליחות וקידוש ה'. דני בעלי שלי- אני רוצה להודות לך. שנה שלמה חשתי את הכח שמילאת בי להשלים את ייעודי החדש. חשתי את הכח, העוצמה והיכולת שמילאת בי בכל פעם שחשתי "עד כאן, אני לא יכולה יותר". מהמקום בו אתה נמצא, מהמקום בו דאגת לי שנה שלמה, שמרת על צעדיי לבל אתייאש, מאותו מקום נעלה, המשך למלא בי את הכח כדי שלעולם ועד אוכל להמשיך ולהנחיל את שלימדת אותי בחייך ובמותך. דני. אני רוצה לספר לך היום, עד כמה אני גאה בך. עד כמה אני שלמה עם כל החלטה שקיבלת, עד כמה אני מאמינה בך ובדרך בה בחרת ללכת. ועד כמה שקשה, וכואב, ובילתי נתפס. עד כמה שהרגעים שהחוסר מתעורר בו הם רגעים כמעט בלתי אפשריים, למרות הכל, אני מאחוריך. כמו שתמיד ידעתי שתתמוך בי ובכל החלטה שאקח במהלך הדרך, כמו שתמיד הרגשתי את היציבות שלך בשקט לידי, כך אני היום מתייצבת לימינך. פגועה וכואבת אבל גאה. הבטחנו זה לזו, ללא מילים, לדבוק בשני ולהיות כאיש אחד. אבל אם הרגשת שעליך לעשות אחרת, אם המסירות שבך והשליחות שלך הורו לך לחרוג ממנהגך, ונישארת שם, מגן על הארץ ועל החברים שלך- אני, איתך. דני שלי- אני איתך ואתה איתי. תמיד. המקום שלך אצלי בלב, תמיד יישמר עבורך. עבור הזכרון המתוק והזכרון הכואב שהפכו לאחד. מקום לאיש אחד שאהב אותי מאוד ורצה שיהיה לנו רק טוב. מקום לך, אהוב שלי.

אני רוצה לסיים בשיר שאהבתי בנעוריי והיתה לו משמעות מיוחדת עבורי. שיר שהיום, קיבל משמעות אחרת אך האמונה היא אותה האמונה:

להתחיל מארם נהריים

לעבור בכבשן האש

ולצאת למסע הנצח עם מים ולחם יבש

לעקוד את הבן את הילד

כמו לגדוע תקווה אחרונה

ולשלוח אליו מאכלת שנה אחרי שנה

ולשמוע מגבוה את הקול האומר

לך לך לך

אתה אחר

אתה יחודי

לך לךפרושו להיות יהודי.