משפחות רבות בישראל נותרו כאיוב בשלוש השנים האחרונות.

סיפור נפילת שמואל דן, דומה לנפילת חיילים רבים כי לעזרה חונכו ומצפונם לא נתן להם להפקיר פצועים.

הרשימה ארוכה, ובתוכה שמואל דן. זיכרונו ילווה אותנו לעד. הזמן לא מוחק געגועים בגלל חוויות ובילויים משפחתיים.

והכאב הוא גם מקור לגאווה ולכח:

כח לבכות – בלי לאבד את שמחת החיים, כח לסבול – בלי להתרסק, כח להמשיך בחיי היומיום השגרתיים, כח להתמודד כל בוקר מחדש עם השכול.

לשכול מתרגלים , לאובדן לא!!! גופו החסון והנפלא שעטף את נשמתו, כבר לא קיים. אולם הנפש האלוקי ששכנה בגופו, במותו נפרדה ממנו כדי להמשיך בחיי הנצח.

הנשמה היא האור האלוקי שמתלבשת בכלי שהוא הגוף כדי להגיע לעולם התחתון והגשמי. היא מגיעה מהעולמות העליוניים לבצע את התיקון. הקב"ה עושה העיקר שהוא שורש המציאות הראשון, ודורש שבני האדם יסיימו את התיקון בעצמם.

תיקון נשמתו של שמואל דן היה קצר, ואני בטוחה שהוא הגיע לשיא ברגע שעמדה לפניו הבחירה לעזוב הכל או להשאר לעזור ולנסות להציל. חברים ההחלטה היתה בידיו. ברגע ההוא קיבל מהאור האלוקי את החלטת התיקון לנשמתו, חיקון שעבורו כנראה הגיע לעולם.

הקב"ה החליט שתפקידו הסתיים והתיקון התקבל. בזמן ההוא נשמתו הצטרפה לחוג הנשמות הטהורות שמלוות אותו, וגופו נלקח מאיתנו.

אנחנו, במגבלותינו, לא מבינים את דרכיו הנסתרות של ה' ומנסים להנציח את זכרו בצורות שונות. בפרשת חיי-שרה, שברק נכדי קרא בשבת האחרונה במומחיות ודיוק של בעל קורא ותיק ומנוסה, נאמר בפסוק ב':" ותמות שרה בקרית ארבע היא חברון ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה".ה-כ' ב"לבכותה" זעירה היא וההספד קדם לבכי. זהו רמז, שבעת ההספד צריך אדם להיות קטן בעיניו ויש להמעיט בבכי.

נתנו חכמים הסבר לכך ואמרו: שלושה ימים לבכי, שבעה ימים להספד ושלושים ימים ל תספורת . לכן יש לקבל הדבר באורך רוח אף-על-פי שהנפטר היה יקר לליבנו.

כי בוודאי אסור להרהר אחר מדותיו של הקב"ה.

מדרך הטבע, בתחילה בוכים, אח"כ מספידים, אבל אברהם עשה להיפך: בתחילה הספיד ולאחר מכן עורר בכי. שהרי ידוע שאברהם קיים את כל המצוות ולכן המעיט בבכי. אנו תקווה שההיכל שאנו חונכים הערב יהיה מקור לשמחות כי אנו מצווים לשמוח. כפי שכתוב בדברים פרק כ"ח פסוק מ"ז: תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבמכאן אנו לומדים החובה שיש לעבוד את ה' בשמחה וטוב לב בכל מצב.

חובת האדם לשמוח בשעת מצווה כפי שנאמר בספר תהילים פרק ק' פסוק ק"ב:" עבדו את ה' בשמחה".לשמחה זו זוכים רק על- ידי ענווה.  

מי שעוסק במצווה עליו להיות שרוי בשמחה ברצון הלב. ובענווה לכן נפסק שהתרומה תילקח רק מכל איש אשר בטוב ליבו יתננה.

בנוסף, ידוע שהעקידה היתה ביום הכיפורים ושרה נפטרה ביום לאחריו ולא נשאר הרבה זמן להספידה ולבוכיה כי כבר התקרבו ימי הסוכות בהם במיוחד אנו מצווים לשמוח כפי שכתוב בדברים פרק ט"ז פסוקים י"ג-ט"ז:" חג הסוכות תעשה לך ושמחת בחגיך והיית אך שמח".

השכינה נקראת שמחה, והאדם השרוי בעצבות גורם לשכינה להסתלק. אנו כולנו יודעים שהשמחה היתה תמיד שרויה אצל שמואל דן, וזה הצווי שהשאיר לנו. אנו מצווים להמשיך בדרכו ולקיים את צווי השמחה.