בס"ד

מרץ 2013

 

שמואל דן היקר,

 

כבר כמעט 11 שנים עברו אבל אני יכולה לראות אותך כאלו הפעם האחרונה שנפגשנו היתה לפני שבוע.

אני נמצאת עכשיו רחוק מהבית ומהמשפחה וזה רק מגביר את הגעגוע.

יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך. כל כך הרבה דברים קרו בשנים האחרונות, דברים טובים ודברים שפחות. למרות שלא היינו ביחד פיזית ולא חווית את הדברים כמונו, אני יודעת שכל הזמן ישבת לך למעלה וצפית בנו, צחקת, בכית, שמחת והכל יחד איתנו

 

אז במקום לחזור הרבה אחורה, אני אספר לך מה שקורה איתי עכשיו.

זוכר שהתחלתי את בית הספר? כל בוקר מכיתה א' היית צועק לי מהחלון בוקר טוב, אז עברו הרבה שנים מאז ועכשיו אני עושה את השנה השניה של השרות לאומי שלי במקום מאד רחוק מהבית, רחוק מהמשפחה, רחוק מהחברים, רחוק מהתרבות ורחוק מכל מה שהכרתי עד עכשיו.

השנה יצאתי לשליחות במונטריאול, קנדה. ב"ה טוב לי, אבל אני מאד מתגעגעת. במיוחד השנה יצא לי לחשוב עליך הרבה מאד. שלא תבין לא נכון, אני תמיד חושבת עליך, אבל השנה אני נזכרת בך ורואה אותך יותר מהרגיל. כל הזמן אני מנסה לחשוב מה היית אומר, איך היית מגיב. אני יכולה לשמוע את הצחוק שלך, את הדיבור ולראות את החיוך על הפנים.

 

11 שנים עברו. אני כותבת את זה ולא מצליחה להאמין.

גדלתי, התבגרתי, השתניתי. ולא רק אני, כולנו. ואתה? אתה לא גדלת, לא התבגרת, לא השתנית. נשארת אותו שמואל דן, בן 27, הדוד כיף חיים, הדוד עם החיוך הגדול על הפנים, הדוד שתמיד כשהוא נמצא באזור לא משעמם, שתמיד עושה את הצחוקים והשיגועים, שתמיד כיף להיות לידו, הדוד שביום אחד נקרא למלחמה, הדוד שלא חזר.

הדוד שכבר 11 שנים ברציפות מזכירים בטקס יום הזכרון. ואני חושבת, מקווה ומבטיחה לעצמי, שלא אתן לזמן לרפות את הכאב, שלא אתן לזמן לגרום לי לשכוח.

 

יש כאלו שאחרי הרבה שנים מזכירים אותם, אבל לא באמת זוכרים.

אני מבטיחה לך שאתה לא תהיה כזה, אני מבטיחה לך שאני תמיד אהיה פה כדי לזכור. ולא משנה כמה זמן יעבור ולא משנה כמה שינויים בחיים אעבור. אתה תמיד תשאר הדוד שלי, שכל כך אהבתי.

אני אזכור.

מבטיחה.

 

אוהבת המון ומתגעגעת,

ליאת (דובל'ה בשבילך)