עינב, תלמידתי היקרה, נח וחוה, ידידיי האהובים, אברשקה ויעל, שכניי הקרובים,
בני משפחה וידידים.
ברשותכם, אומר מספר מלים מזווית הראיה של שכן, של אבא של בן כתה של שמואל דן, הי"ד.
מדרך הטבע, כאשר רוצה אדם להיות עם חברו בצערו, הוא מוכרח לשאוב מתוך אוצר חוויותיו האישיות הכואבות, כדי שיחוש דבר-מה דומה למה שחש חברו. אבל אין כאב כמו הכאב שלכם. עינב, "אין אדם מת אלא לאשתו", אמרו חכמינו ז"ל.  ויודעי השכול הרבים בעמנו מעידים כי אין כמו הפצע הנורא שבלב, כאשר בן נהרג. כמה השקעתם בשמואל דן, כל אחד ואחד מכם, אבא ואמא, אח ואחות! הקרע הפנימי, הריק, הוא פצע שאינו מגליד. אין כאב שאפשר להשוות אליו את הכאב שלכם. אחרי שהתייאשתי מלמצוא באוצר ההתנסויות שלי דבר-מה דומה לאסון שפקד אתכם, חיפשתי ב"כאן ועכשיו". אני חש בלבי את הזעזוע העמוק המהדהד עדיין, את העצבות, את עוצמת המכה שהונחתה עלינו, חבריכם, אוהביכם, שכניכם. אך גם בזה - אני יודע שאין זה אלא אפס קצהו של מה שאירע לכם, ידידיי, אהוביי. איך אשתתף בצערכם? אנו נאלמים דום. אין לנו אלא לשים את עצמנו בצד, ולהיות אתכם, "נטו".
אך במה אנחם אתכם? אפשר, אולי, באהבה.
השבוע אנו קוראים בתורה על ההתארגנות הצבאית הראשונה של עם ישראל, בראש חודש אייר בשנה השניה ליציאת מצרים, לקראת כיבוש ארץ ישראל: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם, בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת, כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם; מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל, תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם, אַתָּה וְאַהֲרֹן."
עורכים מפקד עם, מונים כל משפחה, כל בית אב, כל שבט – מארגנים צבא בישראל! כך נראה פשוטו של מקרא, וכך פירש הרשב"ם. אך רש"י פירש בדרך אחרת: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מנין הנותרים. כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן. באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם." אין התורה מתארת רק התארגנות צבאית. יש פה ענין תיאולוגי, אהבת ה' לעמו. אך איך מבטאת ספירה את אהבת ה' לעמו?
המהר"ל העיר על רש"י, כי ניתן להבין את העניין על ידי השוואה לאספן. תארו לעצמכם אספן בולים העובר על האוסף שלו, או יהלומן הבודק את היהלומים שלו אחד אחד. מומחה כזה אינו רק עורך ספירת מלאי. הוא שם לב לתכונות המיוחדות של כל פריט באוסף. הוא רואה כל פרט המייחד כל בול – את המדינה, את הצבעים, את הערך, את הכיתוב; והיהלומן רואה את היופי המיוחד של כל יהלום. הוא מתבונן מתוך אהבה בכל פריט שגורם לו נחת, בייחודו של כל דבר.
כך מונה ה' את עמו; אלא שבני אדם אינם לא בולים באוסף, ואף לא יהלומים. ה' לא מסכם נתונים סטטיסטיים על מצב האומה. הוא מביע את אהבתו, תוך כדי התבוננות בכל פרט. הוא רואה את נשמתו המיוחדת, את תכונותיו המיוחדות, את כחותיו ואת חולשותיו, את עצמתו הרוחנית האדירה. לכל פרט מקומו ותפקידו המיוחדים, במילוי הייעוד הגדול של עם ישראל, לקדש שם ה' בעולם. ושמואל דן קידש את שם ה' בעולם! את כל הגלגולים, כל העליות והירידות, מונה ה' – לא רק את כלל ישראל, אלא כל אחד בשמו – "במספר שמות, לגולגלותם".
בקבוצה הקטנה של בנים שהרכיבו את הכיתה של שמואל דן בחמד, הי"ד, שמואל דן תמיד בלט. ילד שובב, מלא חיים וחיוניות, שגדל להיות חבר נאמן, חייכן, צנוע המסתפק במועט, מעודד אחרים, ורץ לפני כולם כדי להשיג את המטרה. הנה, גם שמו ומהותו נרמזו בתחילת פרשתנו:
"לדן, אחיעזר בן עמישדי". שמואל דן, "אחיעזר" - היית לעזר לאחיך – מסרת את נשמתך כדי שנוכל אנו להמשיך לחיות כאן יחד; ואנו, אחיך, מעריכים זאת עד מאד; "בן עמישדי" - "בן-עמי" היית, עד שאמר ה' "די", ונלקחת מאיתנו. היה נא מליץ יושר עבור עינב, עבור אבא ואמא, עבור יעל ועבור אברשקה, עבור כל בני משפחתך, עבורינו בני קהילתך, ועבור כל בית ישראל.
בילע המוות לנצח, ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים.
יהי זכרו ברוך
.