שמואל דן- אין לי מילים לתאר את הכאב העמוק והחלל הגדול שהשארת כשעזבת. ההודעה על מותך באה לנו בפתאומיות ובלי כל הכנה.

סיפורי הגבורה שסיפרו לנו חבריך מהצבא גרמו לנו להבין מי היית באמת. במקום לצאת משטח המלחמה, העדפת להגן על החבר`ה שלך וכשנגמרו לך המחסניות עמדת במקום? לא ולא, הלכת לאסוף מחסניות מהחברים שלך ששכבו על הרצפה ללא רוח חיים המשכת להלחם למרות שידעת מה אתה הולך להפסיד וידעת שאתה הולך להפסיד הרבה.

סבא וסבתא איבדו בן, עינב איבדה בעל, אמא ואברשק`ה איבדו אח, בובו ודינה איבדו את הדוד ``כיף חיים`` ילדי המושב איבדו את האיש שהיה בא לשחק איתם כדורסל ב 11 בלילה.

אני איבדתי, את הדוד הגיבור שלי. אותו הדוד שהייתי עושה איתו כל כך הרבה דברים והראש שלי כל כך מלא בהם שאני לא יכול להוציא אותם החוצה.

אני זוכר איך היית בא לשחק פינג-פונג בימי שישי- מחנה את האוטו על הדשא, אבל לא לפני שעשית כמה חרקות על הדשא.

כל פעם שהמשפחה הייתה אוכלת ביחד, חובת ההצחקה הייתה מוטלת עליך כי אתה הדוד ``שודני``- זה בכל דבר- הכי רע שיהיה- מוצא את הדבר המצחיק שבו.

הרבה דברים יישתנו בלעדיך- לא יהיה את זה שרץ 6 קילומטר, או יותר כי חשב שהשמין בקילו.

לא יהיה את זה שיבוא למגרש ב 11 בלילה וינצח כל משחק.

לי לא יהיה עם מי להתערב על דברים כמו אופניים וכסף כשאשחק פינג פונג.

לא נוכל לדבר יותר על המשחק של מכבי אתמול, או לצחוק על כל העולם ועל מה שיש בו.

אני מקווה ויודע, שאתה נמצא במקום שכולו טוב, תנסה לא לשכוח אותנו כי אנחנו אף פעם לא נשכח אותך.

ביום הזכרון בשנת 2014, הסריטה הטלויזה החינוכית את המכתב שכתב ערן.