שמואל דן,

זאת כבר הפעם השנייה בעשר השנים האחרונות שבה אני מדבר כאן, בטקס יום הזיכרון בזמן שהמשפחה יושבת שבעה.

בפעם הראשונה זה היה ביום הזיכרון הראשון לאחר שנהרגת.

המשפחה קמה למחרת מהשבעה, וביום הזיכרון הקראנו, ערן ואני,את מה שכתבו סבתא ועינב.

והשנה-השנה, במלאות בדיוק עשר שנים לנפילתך, סבא לא הצליח להחזיק יותר מעמד.

עשר שנים הוא עמד בגאון, והשנה, הלב לא הצליח להכיל את הכול.

ובכל זאת-הוא חיכה, גם כשהיה נראה לו שזהו-זה, הוא חיכה עד יום האזכרה שלך, ורק למחרת נפטר.

ולמרות הכול-אני כאן כדי לדבר על המורשת שהשארת אחריך.

ולמרות שהשארת לא מעט-לא היה קל למצוא מה להגיד...לא הצלחתי למצוא מה ניתן להגיד שעוד לא אמרו מספיק פעמים לפניי.

עד שהלכתי לבקר את הסבא, מיד אחרי האזכרה שלך. סבא שכב שם, בערך 16 שעות לפני שנפטר. הוא היה חולה, אבל בכל זאת-חייך, התבדח וצחק.

ונזכרתי באותה פעם שפגשנו גם אותך בבסיס שלך, לא הרבה לפני שנכנסת לג'נין.

וגם אתה,צחקת והתבדחת וחייכת.

וכשנזכרתי בזה,החלטתי שזו המורשת שאני לוקח ממך.

כי כן,החיים קשים ולא נעימים, והכי קל זה להיות עצוב ומדוכא, אבל למרות הכל-אתם בחרתם להמשיך ולחייך. ולא תמיד היה קל, לא לך, ובטח ובטח שלא לסבא, שעבר לא מעט בחיים. אבל כשאני מסתכל היום לאחור, ואני רואה כמה חייכת, אני מבין שזו הדרך.

ושלא משנה מה קורה, צריך לחייך. כי החיים יישארו קשים בין אם נחייך ואם לא.

אז למה לא להשתדל להעביר אותם בחיוך?

אז תודה.

תודה על כל מה שלימדת אותי, תודה על זה שהשגחת עלינו בעשר השנים האחרונות, וברור לי שבהרבה מצבים קשים שנקלעתי אליהם, אתה דאגת לתת מרפק להוא, וחצי קריצה לזה, להצביע למטה ולהגיד-זה אחיין שלי, תדאגו שהכל ייגמר בשלום.

ולסיום רציתי לבקש,עכשיו כשקיבלתם כזה חיזוק רציני שם למעלה,שתמשיכו לשמור עלינו...