כבר כמעט חודש, אנחנו נמצאים במלחמה.

מלחמה נגד המחבלים.

ובמלחמה הזאת, לפני שבוע בדיוק בעיר שנקראת ג`נין נהרג הדוד שלי ושל נעמה אחותי- שמואל דן.

שמואל דן גר ממש בשכנות אלינו, באותה חצר והוא תמיד אהב נורא לשחק איתנו.

אפילו שהוא היה די מבוגר, והיה נשוי, לא היה יום שהוא לא שיחק איתנו לפני או אחרי העבודה.

שמואל דן ואני אהבנו לצאת על האופניים לטיולים במושב, לבקר קרובי משפחה אחרים ומכל דבר שעשינו ביחד הוא ידע לעשות צחוק ולשגע אותנו.

אני זוכרת שכשיחקנו ביחד כדורסל הוא תמיד זרק את הכדור ושלח אותי להביא אותו ואהבתי אותו כל כך ואהבתי לשחק איתו שלא היה אכפת לי לעשות מה שהוא ביקש ממני.

בכל פעם אחרי בית הספר, כשהוא היה בבית, הוא ראה אותנו מגיעות וקרא לנו כדי לכבד אותנו בממתקים שהוא קנה לנו ותמיד היו לו הפתעות בשבילינו.

וכל פעם כשיצאנו לבית הספר הוא קם והיה צועק לנו מהחלון של החדר שלו וכמעט לא היה בוקר שלא שמענו אותו לפני שעלינו להסעה.

שמואל-דן: הוא היה צדיק ותמיד עזר לכולם גם אם לא ראינו את זה, באו לספר לנו אחר כך כי הוא היה צנוע מאוד. הוא היה כמו חבר טוב ממש כמו אח גדול שאפשר תמיד לסמוך עליו אפילו שלפעמים הוא היה עושה שטויות, ידענו שזה בצחוק.חברים שנלחמו איתו סיפרו שעד הרגע האחרון שמואל דן נלחם באומץ לב נגד המחבלים כדי להגן ולשמור על הארץ ועל עם ישראל.

אנחנו מבטיחים לך שמואל דן, שלעולם אבל לעולם לא נשכח אותך ונאהב אותך לנצח.