גבורה 

ישנם שני תחומים של גבורה בעם ישראל:
1. גבורה רוחנית
2. גבורה פיזית (גבורת לב)
ננסה לעמוד על ההבדל או הקשר שבין שני הגבורות.

איזהו גיבור?
באבות פרק ד' מדבר בן זומא על הגיבור הרוחני "איזהו גיבור הכובש את יצרו". מסביר המהר"ל (פירושו על מסכת אבות "בדרך חיים") גיבור הינו אדם שמעלותיו הן מצד עצמו בלבד אובייקטיבית ללא שום גורם משפיע, אדם יקרא גיבור מצד התכונה העצמית שלו ללא קשר חיצוני. לאור הגדרה זו, ננסה להבין את דברי המהר"ל.
הגיבור אינו הלוחם בקרב "אפלו יכבוש ערים רבות ואינו יקרא גיבור"לכאורה תמוהה מדוע הלוחם אינו נקרא גיבור? הרי לכל הדעות בימינו אדם כזה היה מקבל אות גבורה. אך לא כך רואה המהר``ל את הדברים- אם ייקרא גיבור זה שניצח את האחר אז זה רק בגלל שיש כאן מנוצח ואין זה כלל וכלל מצד עצמו בלבד, והרי אם לא מנוצח לא היתה גבורה במעשה, ואולי נאמר כי הניצחון במערכה זו הינו בשל חוסר מזלו של המנוצח או שבכלל מדובר באדם פחדן אז איך נוכל לקרוא למנצח כזה גיבור? מחדש לנו המהר"ל כי הגבורה האמיתית הינה הגבורה הפנימית "הכובש את יצרו" אדם זה גבורתו היא מצד עצמו בלבד- כבישת יצריו, ולכן ראוי להקרא גיבור.
לא לחינם מורה לנו התורה על איסור בזיזת רכוש בעת מלחמה ואף ראינו כי הקב"ה העניש את כל העדה כולה במלחמת יהושוע בן נון ביריחו כאשר עכן לבדו, מעל בחרם בזמן הקרב. דומה הדבר לימינו כאשר חיילינו עומדים בשעת מלחמה בשדות האוייב ואף כי קשה עליהם הדרך עם מעט מים ואוכל, רואים אנו כי אף בפרטים קטנים אלו שאינם ענייני חיים ומוות עומדים חיילינו בגבורה פיסית מחד גיסא ורוחנית מאדך כאשר כובשים הם את יצרם ואינם נוגעים בדבר לא להם.

מיהו גיבור?
מסופר על שמשון שהיה חמוש בגבורה ושרתה עליו רוח ה'. אנו, בהתבוננות כללית, שטחית לא מבינים איך רוח הקודש מתבטאת בשיסוע אריה ובהריגת 30 איש ועוד פעולות כאלו ואחרות הנראות כאילו הן בשל "האגו" הגברי של שמשון.
הרמב"ם (במורה נבוכים ב, מ"ב), מסביר כי לנביא ישנן 11 מדרגות והוא לא מגיע מייד אל המדרגה העליונה אלא הוא עולה מעלה מעלה במדרגות הנבואה. מדרגת הנבואה הראשונה היא הופעת הגבורה והאומץ כפי שראינו שהופיע בשמשון.
"המעלה הראשונה: תחלת מעלות הנבואה שילווה את האדם עזר אלוקי ועוררו ויזרזו לעשות טובה גדולה בעלת ערך". 4 פעמים מופיע בספר שופטים שצלחה על שמשון רוח ה`, ובכל הפעמים הללו עסק שמשון במעשה עוז וגבורה, הרי זהו העזר האלוקי שעליו דיבר הרמב"ם. ניתן לראות, כי המהלך שבו נמצא שמשון הינו משלים את דברי המהר"ל ומאחד בין שני תחומי הגבורה הרוחנית והפיזית. לכאורה, נראה כי גבורת שמשון נוגדת את הגדרת המהר"ל לגיבור, אך עפ"י דברי הרמב"ם ניתן לראות שכוחו של שמשון לא היה כח פיזי בלבד כי אם ע"י רוח הקודש ששרתה עליו קיבל שמשון את כוחות הנפש ללכת בגבורה כנגד הפלישתים. וזו היא הגבורה הרוחנית של שמשון שהאירה על גבורתו הפיזית העצומה והנודעת.

קניית גבורה
בספר שמואל ב' (כג, כ) מוזכרים שמות הגיבורים אשר לדוד ובינהם מוזכר בניהו בן יהוידע אשר עליו אומר הכתוב 
"בן איש חי רב פעלים מקבצאל, הוא היכה את שני אוריאל מואב והוא ירד והיכה את האריה בתוך הבאר ביום שלג" הגמרא (ברכות יח,ב), דנה מה בדיוק הכוונה בכך שירד והיכה אריה שנימצא בבאר ביום שלג, סיפור הנשמע כמו סיפורי אגדות מופרכים. לגמרא שני הסברים: א. בניהו בן יהוידע שבר את גושי הקרח שכיסו את הבאר וירד לטבול במים הקרים שבבאר. ב. הסיפור סימלי לכך שבניהו בן יהוידע שנה את כל ספר תורת הכהנים (ויקרא) ביום חורף אחד.

הרב קוק מתבונן על הדברים ברובד העמוק יותר ואומר כי רק אדם בעל גבורת נפש יכול להיות גורם משפיע באומה וליצור דברים טובים בעם ישראל. גבורת נפש אין זה אדם העושה פעולה הירואית חד פעמית אלא אדם הפועל בראש ובראשונה על נפשו ומגביר בתוכו תורה ואמונה. זהו אומץ נפשי ורק כך יוכל האדם להגיע אל יסוד התכלית של מעלת הגבורה- הנהגת משפחה חבורה יחידה אומה.
הרב מסביר, כי מעלה כזו רוממה מופיעה אצל אדם כדוגמת בניהו אשר יכל ללמוד את ספר ויקרא הרבוי פרטים ודקדוקים ועל כל הסתעפויותיו ביום אחד. דבר זה מסמל כישרון ומסוגלות לעבודת נפש אדירה שמתוכה הגיע בניהו בן יהוידע להיכלל ברשימת הגיבורים אשר לדוד.

גבורת קרב
"מי האיש הירא ורך הלבב"
אומרת לנו התורה: "אדם המפחד לצאת למלחמה, לא יצא!. " ומכאן, רואים שעיקר המלחמה היא בנפש האדם, ובך שכשיתגבר האדם בנפשו על פחדיו תעלה ותצוף בנפשו ובורחו הגבורה הפיזית בשעת הקרב.
וכך מורה לנו הרמב"ם: ומאחר שיכנס בקישרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד ה` הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא ירא ולא יפחד ולא יחשוב באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מליבו ויפנה בכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה. שנאמר "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם"
בעצם כך רואים שהרוח האמונית בקב"ה, יחד עם ההתנתקות הריגשית, מביאה את האדם לגבורה עזה, והרי אם לא כך עובר בלא תעשה.

לבל נחשוב שדברים אלה בעלמא הם. לא מכבר במלחמתינו האחרונה, נודעו גבורות נפש של חיילינו. חיילים אשר הותירו בביתם משפחות, נשים וילדים, ובשעת הקרב קיימו את דברי הרמב"ם ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו...
ויצאו להילחם בגבורה ובאצילות נפש ונהרגו על קידוש העם והארץ.

וכזה היה שמואל דן מייזליש הי"ד. את שמואל דן הכרנו מהצד האישי כחבר למושב וכגיס אהוב. שמואל דן יצא עם הגיוסים הראשונים של צו 8 שנקראו לאחר החרפת הפיגועים בערב חג הפסח. הוא יצא באמונה שלמה שמשימתו היא הגנת העם והארץ. 
הוא לא היסס לרגע- הצו הגיע אליו טלפונית שעות ספורות לפני כניסת השבת ותוך דקות התארגן ונסע למקום המפגש. בערב החג השני של פסח, נכנס גדוד המילואים "נחשון" של חטיבה 5 לתוככי העיר ג`נין ומאוחר יותר נכנסו למחנה הפליטים. המשימה היתה ברורה- טיהור המחנה מקיני צרעות המחבלים אך שימת הדגש הייתה אחת: חיילי המילואים, הרגישים יותר לסבלם של האוכלוסיה האזרחית, הם שיבצעו את העבודה הקשה של הפרדת המחבלים מחפיי הפשע. ובזו גם היתה גדולתם של החיילים- השמירה הקפדנית על טוהר הנשק.
ביום כ"ז לחודש ניסן תשס"ב, יום השואה והגבורה שהוא התשיעי לחודש אפריל שנת 2002, יום נישואיו השניים של שמואל דן, יצאה מחלקה 8 של הפלוגה המסייעת לפעולה שיגרתית בתוך מחנה הפליטים. בסימטאות הצרות, נתקל הכח במארב שהיה מורכב מצלפים ומטענים. חברים רבים מהמחלקה נהרגו. שמואל דן, בשלב הראשון, עוד נצפה חי, ולוחם. ולא סתם לוחם- חבריו ששרדו את התופת, מתארים אותו נלחם כמו אריה. הוא השיב אש לכל עבר, ובשלב מסויים האש נפסקה. שמואל דן היה פצוע. אבל במקום לחלץ את עצמו, הוא עבר בזמן ההפוגה בין חבריו המתים, ואסף מחסניות. וכשהתחדשה האש, נותרה לו עוד תחמושת להמשיך ולהגיב. הוא הגן בגופו על חבריו הפצועים ומנע מהמחבלים לחטוף גופות של חבריו המתים. כדור בודד הכריע אותו.
שמואל דן נהרג על קידוש ה'. הוא נהרג על היותו יהודי ועל היותו חייל בצבא המגן על אזרחיו היהודים.
הגבורה שהפגין בזמן הלחימה היתה גבורה הירואית פיזית אך גם גבורה נפשית חזקה. הוא זכר היטב כי בבית מחכה לו רעיה, מחכים לו הורים, אחים ואחיינים. אך הוא גם ידע כי אין מפקירים חברים וכי עליו לעשות כל שביכולתו כדי לבצע את המשימה שלשמה נשלח: הגנת העם והמולדת. והוא ביצע, על הצד הטוב ביותר את משימתו ולנו לא נותר אלא להתגאות ביקירינו ולהתנחם בידיעה שנהרג קדוש וטהור, שנפילתו לא היתה לשווא 
ושבעז"ה תשקוט הארץ לפחות ארבעים שנה.


במשך כל הדורות אנו רואים דוגמאות רבות של גבורות אלו ואחרות בעם ישראל. כל סיפור מהול בעצב האובדן ובנחמת הגבורה. על עם ישראל- שמעלתו היותר עליונה(הדרגה הראשונה של הנבואה) מתחילה בניצוצות של גבורה- להכיר ולדעת את גבורתו הרוחנית שבה הוא נבדל משאר אומות העולם ובכך להתחמש בעז ובגבורה.