אתמול בערב התכנסנו לערב זכרון בזום.

ישבנו מלבנים מלבנים והעברנו זכרונות. הצורך הראשוני היה שלי ושיתוף הפעולה היה כרגיל שלם. ביקשתי שנתכנס באינטימיות המשפחתית כדי לספר ביחד ובעיקר רציתי שגם הילדים הקטנים יהיו שם. הצורך הזה שידעו, שיזכרו, שלא נשכח, שהזכרון תמיד יהיה טרי-לא התעמעם אצלי גם בפרספקטיבה של 19 שנה.

בפעם הראשונה שזה קרה לי, היינו ביום השני של השבעה ונכנסתי למרפסת, חדר השינה הישן שלך. אחרי חצי שעה יצאתי עם הדוד כיף חיים ובלי אף מחיקה. אחר כך קניתי סורק, ונחום דאג ללמד אותי טכנולוגיות כדי שהתמונות והטקסטים והסרטים והחיים שלך כולם יִצָּרְבוּ במדיה הדיגיטלית שנראתה לי אז מעניקה חיי נצח.

הסתובבתי שנה שלמה – לפעמים כמה פעמים בשבוע, בכל רחבי הארץ וסיפרתי עלייך. לפעמים אני חושבת שהדמות שיצרתי בסיפור שלי חטאה לאמת. בפרספקטיבה של 19 שנה אני לא חושבת שהצלחתי להעביר את הציניות, את הצחוק המתגלגל, את החיוך. אבל הדחף הזה שבער בי- לשמר אותך בפנתאון הגבורה הישראלי, בתודעה- היה חזק ממני.

והטקסים- שנה אחר שנה. כל טקס שונה, אחר, מעביר זוית אחרת של הזכרון והשכול ובעיקר שלך. הרצון לדייק את המסר, לדייק אותך- הפך אותנו- אלי ואותי, למנגנון שימור זכרון משומן היטב. ישבנו השבוע לחזרות והיה ברור לכל מי שלוקח חלק בזה יחד איתנו, שהדיוק הוא ברמת התו, הווקאליות, השורה בטקסט, הניואנס הקטן שמעביר את התחושה ומחזיק אותך בתודעה לעוד כמה רגעים.

החיים שלי חישבו מסלול מחדש ומעוצבים כהמשך ישיר לאותו הרגע מלפני 19 שנה. סיפרתי פה בעבר על הקשר הבלתי אמצעי שקיבלתי לחקלאות- קשר שהפך להיות דרך מקצועית. אבל גם ההנצחה התקבעה לי לתוך החיים המקצועיים ואני עוסקת דרך קבע בשימור ותיעוד כשלנגד עיני הדורות הבאים. יש משהו ביכולת הזו שניתנה לי להקפיא מצבים בזמן, ממש כמו בתוך קופסא שחורה, שמחזירה ולו במעט את השליטה שאבדה על מהלך החיים.

כשאני משמרת זרעים במקפיאים של הבנק, אני מעניקה להם חיי נצח כמעט אבל גם לא מאפשרת להם- לזרעים, להמשיך ולהתפתח ולהשתנות ולהתאים את עצמם לשינויי האקלים החיצוניים ולפגעי הזמן. ואתה- בתוך קפסולת הזמן שלתוכה צרבתי אותך לפני 19 שנה, נשארת צעיר ומצחיק וגיבור אבל לא גדל ומתפתח ומשתנה ואתה כבר לא מתאים את עצמך לסחף העצום של החיים האלה. ולי נוסף עוד קמט בין העיניים ובזווית הפה ואני עדיין רצה ומתאימה את עצמי ומשתנה ולפעמים נסחפת עם החיים ובעיקר חיה אותם.

בפרספקטיבה של 19 שנה, אף אחד כבר לא כמו שהיה ובכל זאת אנחנו בדיוק אותו הדבר. אנחנו כבר לא מי שהיינו אבל זוכרים אותך בדיוק כמו שהיית.